גרינברג נ' שימי חלפים בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לדחייה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית שהוגשה על ידי המשיבה מס' 4 בתובענה (להלן:- "המבקשת").

1.המשיב בבקשה, הוא המבקש בתובענה העיקרית (להלן:- "המשיב"), הגיש בקשה למתן פסק דין הצהרתי וצו עשה במסגרת תיק זה. לטענת המשיב, הוא הבעלים הרשום של רכב מס' 6142301 מסוג מיצובישי לנסר שנת 2005 (להלן:- "הרכב"). המשיב מכר את הרכב והעביר את החזקה ברכב ביום 4/6/10 מבלי להעביר בעלות ברישומי משרד הרישוי, בשל כך ומאז נדרש לתשלומי קנסות, דו"חות וכדו' בגין השימוש הנעשה ברכב על ידיי גורם אחר שזהותו אינה ידועה למשיב.

המשיב טוען, כי את הרכב מכר למשיבים 1, 2 בתובענה, שהינם בעלי מגרש מכוניות, וכי העברת הבעלות ברכב לא בוצעה בשל שעבוד שרבץ על הרכב. בתביעה שהוגשה על ידי המשיב לבית המשפט, הורה בית המשפט, כי הבעלות ברכב תעבור לרוכשת, בכפוף להסרת השעבוד, השעבוד הוסר, אך הרוכשים לא דאגו להעביר הבעלות ברכב על שמם.

המשיב מבקש בתביעתו, בין היתר, כי בית המשפט ייתן פסק דין שיקבע כי הרכב אינו בחזקתו כבר מיום 4/6/10, לאתר את זהות המחזיק ברכב בכדי להיפרע מחיובי עבר ועתיד פוטנציאלים.

2.בבקשתה שלפניי, עותרת המבקשת לדחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות ענינית.

המבקשת טענה כי בהתאם לסעיף 12 לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה – 1995 (להלן:- "חוק כביש האגרה") הרואה עצמו נפגע מחיוב או מהפעלת סמכויות המבקשת או החולק על חיובים אלה, רשאי בתוך 30 יום לערור בפני ועדת ערר. המבקשת טענה כי מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה וערעור יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה.

המשיב לא הגיב לבקשה והמבקשת עותרת לפיכך למתן החלטה בהעדר.

3.סעיף 12 ס' לחוק כביש האגרה, קובע כדלקמן:

"12ב. (א) מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי, בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני ועדת ערר; בערר לפי סעיף זה יהיה בעל הזיכיון המשיב; הודעה על הערר תימסר לרשות הממונה. "

המבקשת טוענת לפיכך, כי משנקבעה סמכות עניינית לוועדת הערר, אין בידי בית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה.

4.הנני מסכימה עם המבקשת אך באופן חלקי.

אמנם נכון, כי שעה שהוטל חיוב, דרך המלך הינה לפנות לוועדת הערר ואין לעקוף את החלטתה על ידי פניה לבית המשפט.

ואולם, המשיב הצהיר בבקשתו, כי את חובות העבר שילם, כך שעל פניו, תביעתו אינה מתייחסת אך ורק לחיובי העבר, אלא היא צופה פני עתיד.

5.למעשה, המבקשת עותרת לכך, שגם בעתיד, יאלץ המשיב להתמודד מידי פעם עם כל חיוב וחיוב וכי בכל מקרה שכזה יפנה לוועדת הערר על מנת שתדון בעניינו.

הפתרון אותו מציעה המבקשת למעשה אינו מחוייב חוק כביש האגרה והחוק אף לא העניק לוועדת הערר סמכות עניינית במקרים צופי פני עתיד.

איני רואה כל מניעה לכך שתביעתו של המשיב ביחס למקרים עתידיים תתברר בבית משפט זה וברי, כי לוועדת הערר כלל אין סמכות לדון במקרים צופי פני עתיד, כאשר סמכותה מתעוררת מקום בו הוטל מלכתחילה חיוב.

6.בתי המשפט אף לא שללו בעבר הכרה בפסקי דין צופי פני עתיד, שיהא בהם כדי לחייב גם את וועדת הערר, זאת גם במקרים בהם, למרות פסק הדין ההצהרתי, נשלחו חיובים לבעלים הרשום של הרכב ובית המשפט אף ראה את וועדת הערר כמחוייבת לעשות שימוש בפסק דין הצהרתי כזה ולקבל את תוצאותיו.

כך אמר בית המשפט בערר (ת"א) 1214/06, אורנים מאפיה אזורית בע"מ נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (ניתן ביום 6.10.11):

"גישה כזאת לא רק שלא תגרום נזק למשיבה, אלא היא תחסוך למשיבה, לעוררים ולמדינה, את ההוצאות והטרחה המיותרים הכרוכים בניהול של הליכי ערר. למעשה, בנסיבות שבהן הוגשה תובענה לסעד הצהרתי וניתן פסק דין הצהרתי, המשיבה נהנית מהברור שערך בית המשפט המוסמך שהחליט לתת את פסק הדין ההצהרתי ולחייב את רשות הרישוי בעדכון רישומיה."